הגיבורה של ימינו – היא "אנחנו"

כבר בגיל חמש, חשבתי על זה שוודאי יש סיבה טובה לכך שנולדתי. מאוד אהבתי ללכת לפינת המטבח בגן ולבשל קציצות מחול, קובבות מבוץ ולהתעסק שם ולנצח על הסירים והצלחות, כדי למהר ולהכין לחברות ולחברים ארוחה טעימה. ממש אהבתי את פינת המטבח הזו, שם היינו משחקים במשפחה, הכי הכי היה כיף להיות האמא. הרגשתי שזה בום, יושב עלי, מתאים. אמא זה היה תפקיד כבוד עבורי, כי זה היה מקום כזה שהרגשתי ששם אני משפיעה ממש על כולם. למרות שלרוב לא חשבנו יותר מידי מי הם הילדים של ה"אמא”, אבל הרגיש לי נכון המעמד הזה

ותבינו, אני טיפוס סקרן מאוד, נלהב, אוהב לגלות עולם ודברים חדשים לא ממש הטיפוס של מטבח בלבד ואמא, שאת שניהם אני אגב, מאוד אוהבת וזה מה שהביא אותי אל בני ברוך. אבל לא רק, אלא, לאורך כל תקופות חיי, משהו בלב שלי הרגיש, שאני יכולה להביא משהו משמעותי, לחברה, לסובבים אותי. במהלך השנים, מאז הגן והלאה עברתי ביחד עם העם שלי את החוויות כאילו היינו אחד. בגרתי, הכרתי עוד אנשים, חוויתי כילדה וכנערה את מלחמת יום הכיפורים ושלום הגליל. הצלחתי עם העם בפרסים בינלאומיים ובעצם, כל דבר עבר בי, איתי, דרך הלב שלי

במהלך הפיכתי מנערה לבחורה ולאישה, אפשר להגיד שהייתי כצופה מהצד בכל מה שקורה בחברה הישראלית. הייתי עסוקה בלימודים, רצון למימוש עצמי, קריירה, ובניית החיים בכלל עד שהגעתי אל קבלה לעם. ההבנה הברורה  של אותה ילדה בת חמש, ההרגשה שיש בה משהו מיוחד, מעין רגש, שיכול לעטוף את כולם, להיות ה"אימא", שמכוונת, שדואגת, שרואה מהצד ש"הכל בסדר", שלכולם יש את מה שהם צריכים, שהיא יכולה לתת מהלב שלה המון לכולם – המהות הזו שהרגשתי כילדה, נדחקה הצידה בשל עסקי החיים

אבל… היא תמיד פעמה. אותה הרגשה עד שיום בהיר אחד, שמעתי שאי שם, בהיסטוריה הרחוקה, שלא ממש הרגשתי קשורה אליה ואפשר להגיד שאני והסטוריה זה לא בדיוק "זה"… יום אחד, אני שומעת שהייתה אישה ששמה שרה והתואר לו זכתה היה "שרה אמנו", האמא של כולנו, מפתיע. ושמעתי שלשרה היה אוהל, כמו אוהל אברהם, אבל, לנשים והמטרה שלה היתה לחבר בין הנשים, לדאוג לכולן וביחד עימן לדאוג לחיבור, לשמור על היחסים הטובים, על הדבק שמדביק, כי כבר אז, מזמן מזמן, כשהאגו גבר, והפריד בין בני אדם, שרה ואברהם, הרגישו, ש"כן. יש מה לעשות". ועשו.

אספו סביבם את האנשים שהרגישו בלב, שחשוב להתחבר, כי כך אפשר לקיים חיים טובים, כי אחרת, האגו, פשוט יהרוג אותם. דבורה – האישה שהובילה לאיחוד העם. ואחר כך הסיפור על עוד אישה מיוחדת, דבורה, שחיה בתקופה בה הדור היה מפולג עד כדי כך, שלא נמצא בו אפילו אחד המסוגל להביא לאיחוד העם. והיא, הגיבורה שהביאה את העם כולו לגילוי כוח הפירוד שביניהם, ולאחר שזה התגלה וצמח בעם החלק שמתחבר, היא גילתה את הטוב לכולם. וגם כיום בדורנו, כבימי דבורה, כוח האישה יכול להביא את כל העולם לחיבור. ברגע שכל הנשים מתחברות, החיבור ביניהן מקרין טוב לכל העולם כולו, כאם אחת אוהבת שמביאה טוב, שפע ואהבה לעולם, כמו לילדיה האהובים

דבורה הנביאה, בחוכמתה הנשית דחפה להצלת העם. וכמוה גם אסתר המלכה, שסיכלה את מזימתו של המן, להשמיד את היהודים בממלכת פרס. לאורך ההיסטוריה, כשהעם היה בסכנה, הופיעו גיבורות, שהרימו ראשן והיום, התסריט טיפה משתנה. הפעם, לא נחכה לגיבורה אחת, ולא נביט על המצב של החברה הישראלית מהצד, ונקווה שאולי משהו ישתנה 

אלא, עכשיו הזמן שלנו הנשים., אנחנו צריכות להרים את הראש, לצאת אל קדמת הבמה, להתאחד ממש כאישה גלובלית אחת, ולהביא את בשורת החיבור לעם שלנו. בזה ההצלחה שלנו, בזה ההצלה שלנו  ובזה כל אחת תרגיש בלב, את מה שהרגישה אותה ילדה, את הנקודה הזו, את הלב של אישה, שקורא להתחבר, וכולם, הולכים אחריו, אחרי האמא הגלובאלית הזו, שיודעת להוביל את כולם בבטחה, להרגשה של ביחד, מעל הכל, ולבנייה של חברה בריאה וחזקה, כראוי לעם. עם ישראל