קשר בין דורות

אף פעם לא היה לי קל עם הבת שלי בענייני אוכל. הנחת רוח היחידה שהיתה לי שבכל בוקר היא הסכימה לאכול דייסה עם המון דברים בריאים שנכנסתי לשם. בכל בוקר הייתי מתעוררת מוקדם כדי להספיק להכין את הדייסה, לא חשוב כמה הייתי עייפה או שהיו לי דברים חשובים אחרים לעשות, דבר ראשון מתעוררת ומכינה את הדייסה. עד שבוקר אחד היא סירבה לדייסה. "זה בטח שיניים" ניסיתי לשכנע את עצמי. למחרת סירוב נוסף. "אולי היא לא מספיק רעבה". לא התייאשתי והמשכתי להכין את הדייסה בכל בוקר. אבל גם היא לא התייאשה והמשיכה לסרב. כעבור זמן מה לא נותרה לי ברירה אלא להפנים את האמת הקשה: נגמרו ימי הדייסה!

ההיסטריה התחילה: מה אעשה עכשיו? מה, הילדה שלי תאכל רק את הפחמימות שהיא כל כך אוהבת? מאיפה היא תקבל ויטמינים ושאר מרכיבים חיוניים? התבוננתי במטבח. אוף, כנראה שאצטרך לבלות כאן יותר זמן, ועוד יותר גרוע: לנסות להכין דברים חדשים! כן, זאת אחת החולשות הגדולות שלי, לנסות להכין אוכל חדש זה מלחיץ כמעט כמו ללכת לראיון עבודה. במיוחד כשטורחים וטורחים ובסוף הילדה לא מוכנה אפילו לטעום. ניסיתי כל מיני דברים: פשטידות, מרקים, אולי פתאום היא תסכים לסתם פירות חתוכים? מידי פעם כמובן שניסיתי שוב לחזור לדייסה, אבל התקוות כמובן שנגוזו. מעניין אם היא תנסה להאכיל אותי ככה כשיהיו לי כבר שתלים דנטליים

לאט לאט נמצאו כמה מתכונים שעובדים כל מיני לביבות אפויות, בטטות בתנור ואפילו חטיף בריאות מתמרים ואגוזים שממש טעים כמו שוקולד ( בעיני לפחות, היא בכל זאת תעדיף שוקולד רגיל..). החיפושים כמובן ממשיכים, ואני בכל פעם שמחליטה לנסות משהו חדש, קודם כל לוקחת נשימה עמוקה, ושוב מתחילה לנסות את מזלי במטבח.

מה לעשות, אולי זה מלידה ואולי חינוך, מבחינתי אפשר לאכול פחות או יותר אותו דבר כל יום, מלח זה התבלין היחיד שבאמת חשוב, ואם אפשר לסיים להכין משהו ב-5 דקות זה הכי טוב. אבל מאז שאני אמא נראה שכבר אין לי כל כך ברירה, אבל כשאני רואה שהיא טורפת לביבות שאני מכינה אז אני מוכנה להכין אותן עוד ועוד ולמי שרוצה to read more. וזה לעתיד לבוא (מה שחוויתי עם אמא שלי:)