שקיות של תקווה

לפני 10 שנים בערך עמדתי ברחובה הראשי של בני-ברק, אובד עצות מול דלת חנות "בזק" הסגורה כשמודם האינטרנט עם התקלה בידי. אז מיהרתי לצעוד חזרה נסער "מחשב" מסלול מחדש לעיר אחרת, בחיפוש אחר חנות פתוחה שתפתור לי את בעיית האינטרנט עוד היום.

כשהתקרבתי למעבר החצייה, עמד שם המון אנשים חבוש מגבעות ומעילים שחורים, פיאות נכריות, ושמלות ארוכות שרוולים המכסות כל פיסת עור על הגוף. פתאום קולה של האישה המבוגרת עם המטפחת על הראש מבקש ממני: "תוכל לעזור לי עם השקיות?" אני משתנק, מרגיש חייזר בארץ נכריה, ממהר ומבולבל, משיב בחיוב ולוקח ממנה את השקיות הכבדות והעמוסות.

בפנים אני כועס ומתעצבן עליה, למה היא פנתה דווקא אליי, רואים שאני זר ביניהם, "מה אני הגוי של שבת עבורה?" אנחנו חוצים את הכביש בשתיקה ממשיכים לצעוד שמאלה, אח"כ ימינה ואני דואג לזכור כל הזמן את הדרך חזרה. לאחר זמן מה היא אומרת ורוצה לקחת ממני את השקיות כי היא גרה קרוב. אני מתרצה ואומר לה שזה לא חשוב, ואני אעזור לה עד הבית, כי כבר החלטתי שמקסימום לא יהיה לי אינטרנט היום.

אנחנו ממשיכים לצעוד בשתיקה, ואז היא מתחילה לספר לי שיש לה שתי בנות נשואות, והיא גרה פה לבד בבני ברק, ושהיה לה גם בן, אבל הוא נהרג לפני שנים בצבא באחת המלחמות. אני מרגיש כאילו ברק מכה בי ישר ללב, מאיים לנפץ אותו לרסיסים. יש בי פתאום חמלה, ורצון לנחם ולהקל על הכאב שלה.

אנחנו מתקרבים לבנין היא מסמנת לקחת את השקיות, אבל אני מתעקש שאני אעזור לה עד הדלת. בכניסה לבניין דלתות הדירות פתוחות, ילדים בלבוש חרדי משחקים בכדור, לוטשים מבטים משתאים על הזר החילוני עם השקיות ושכנתם המבוגרת. היא פותחת את דלת הדירה, אני מוסר לה את השקיות ואנחנו נפרדים לשלום.

בדרך חזרה, אני מתמלא הרגשה עילאית של שמחה, הרגשה של חופש, הרגשה של בחירה בחיים. האישה המבוגרת הזאת עזרה לי להבין שאסור לי לעשות הכללות על אף חברה, להיפטר מדיעות קדומות ולהבין שאנחנו כולנו אנשים בשר ודם. כולנו מרגישים רע וטוב, כולנו שמחים ועצובים, מפחדים ובטוחים. כולנו בינינו הרבה יותר דומים מאשר שונים.